ככה נראית התמכרות חוקית – ראיון עומק עם הדר מנכ"ל נינג'ה פרו

הדר, מנכ"ל נינג׳ה פרו, אבא לילד קטן וחמוד בן שנתיים וחצי בשם טומי עם תעודת הוראה בחינוך ועשור של עבודה יומיומית עם ילדים, לא מנסה לייפות את המציאות. מניסיונו, ההתמכרות למסכים היא אחת הבעיות הקשות והשקטות של דור הילדים הנוכחי. בראיון אישי ופתוח הוא מדבר על חינוך, הורות, ומה קורה לילדים כשמחליפים חוויה אמיתית במסך.

הדר, לפני שמדברים על ילדים ומסכים – מי אתה?

אני הדר, בן 34, אבא לטומי בן שנתיים וחצי, וזה התפקיד הכי משמעותי בחיים שלי. אני בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, עם תעודת הוראה, ועובד עם ילדים כבר בערך 10 שנים. בשש השנים האחרונות אני סמנכ״ל בנינג׳ה פרו, אבל האמת היא שהתפקיד הרשמי פחות מעניין אותי. מה שחשוב לי זה ההשפעה היומיומית על ילדים ועל הדרך שבה הם תופסים את עצמם.

אתה מדבר הרבה על חינוך דרך חוויה. מאיפה זה מגיע?

מהחיים שלי. אני הייתי ילד עם הפרעת קשב וריכוז שלא אובחנה בזמן. ישבתי בכיתה, ניסיתי להקשיב, ניסיתי להתרכז ורוב הזמן הרגשתי שאני פשוט לא מתאים. לא טיפש, לא עצלן - פשוט לא בנוי לשבת בשקט ולהקשיב שעות. היום, בדיעבד, ברור לי שהבעיה לא הייתה בי, אלא בשיטה.

אז אתה לא מאמין במערכת החינוך הקלאסית?

אני לא אומר שהיא רעה, אבל היא מאוד מוגבלת. היא מתאימה לחלק קטן מהילדים. רוב הילדים צריכים תנועה, חוויה, הצלחה דרך הגוף. לשבת, לשנן ולזכור - זו לא הדרך שבה מוח של ילד באמת לומד, בטח לא ילדים עם קשב וריכוז או ביטחון עצמי נמוך.

במהלך השנים אתה פוגש המון ילדים. מה אתה רואה היום יותר מפעם?

אני רואה ילדים חסרי שקט פנימי, ילדים שקשה להם להתמיד, להתרכז, להתמודד עם תסכול. הרבה מאוד מזה קשור למסכים. הטלפון נהיה חלק מהיום־יום שלהם מגיל מאוד צעיר וזה משנה את הדרך שבה המוח שלהם עובד.

אתה משתמש במילה “התמכרות”. זה לא קצת קיצוני?

לא. זו בדיוק הבעיה – שאנחנו מפחדים לקרוא לדברים בשם. השימוש של ילדים בטלפון הוא התמכרות לכל דבר. אותו מנגנון של דופמין, אותו חיפוש אחרי גירוי מיידי, אותה בריחה מקושי. ההבדל היחיד הוא שזה חוקי, זמין ואף אחד לא עוצר את זה.

ומה עם ההורים?

ההורים לא אשמים, הם עייפים, גם אני עייף כן?? הם עובדים קשה, מנהלים בית, קריירה, לחצים כלכליים. הטלפון הפך לפתרון זמין – רגע של שקט. אני מבין את זה לגמרי. אבל צריך להבין את המחיר. כל פעם שאנחנו “משתיקים” ילד עם מסך, אנחנו דוחים את ההתמודדות - והיא חוזרת חזק יותר.

אתה גם אבא. זה משנה את איך שאתה רואה את זה?

מאוד. כשאתה אבא, אתה מבין כמה קל להישאב לזה. גם אני מתמודד עם השאלה הזאת כל יום. אבל זה גם מחזק לי את האמונה שילד צריך קודם כול חיבור אנושי, תנועה, משחק, אתגר. לא מסך. גם אני נותן מסך כן? אבל קודם כל יש מסך ויש מסך (אפשר לדבר על זה בהרחבה ואשמח לתת טיפים) וגם לזמן מוגדר ובזמנים מסוימים.

מה קורה לילד שמגיע למתחם נינג׳ה בלי טלפון?

קודם כל זאת לא הבעיה היחידה של הילדים כן? קשה בדיוק להגדיר מה מוביל לבעיות וזה דורש אבחון ושיחות וכו', אבל אני אגיד לך שאני פוגש הרבה ילדים עם חוסר שקט פנימי והרבה חוסר ביטחון. יש הרבה ילדים רגישים וגם הבן שלי הוא כזה. לרוב אני ניגש לילדים, יורד לגובה העיניים, מוצא דרך לפגוש אותם ולהתקרב אליהם וכאן קורה הקסם.

ילדים שמצליחים להיכנס ולהתחבר לחוג מצליחים להתרכז, להתאמץ ואז אתה רואה הצלחות קטנות. וזה הכי חשוב וזה הכי מעצים. אני והמאמנים מראים להם שהם כל הזמן מצליחים משהו שקודם הם לא הצליחו. וזה יוצר ביטחון ודופמין אמיתי!

אתה עובד הרבה עם ילדים עם קשב וריכוז וביטחון עצמי נמוך. למה דווקא הם?

כי אני הייתי שם. אני יודע איך זה מרגיש כשאתה חושב שאתה הבעיה, וכשילד מצליח לעבור מכשול פיזי, ליפול, לקום, לנסות שוב – משהו עמוק משתנה בו. זה לא רק ספורט. זה חינוך.

מה האני מאמין שלך כאיש חינוך?

שילדים לא צריכים שירגיעו אותם - הם צריכים שיאתגרו אותם.שילדים לא צריכים עוד מסך - הם צריכים חוויה אמיתית ושילד שמקבל מקום להיות מי שהוא - גדל להיות מבוגר חזק, בטוח ומאוזן יותר.

אם היית צריך להגיד להורים משפט אחד, מה הוא היה?

טלפון הוא כלי, לא פתרון. אם לא נמלא לילדים את החיים בתנועה, קשר וחוויה – המסך ימלא את החלל במקומנו.